זהו ניסיון לשרטט תמונה בקווי מתאר של הספרות הישראלית ברגע הנוכחי. ככל תמונה, גם זו הנוכחית מבטאת בראש ובראשונה את הבזק המבט, ואת התנאים, האפשרויות והאילוצים של רגע ההתבוננות. ממילא זוהי תמונה חלקית ומוגבלת, שאנו שואפים להרחיב ולהעשיר בקרוב. מבחינתנו זאת תמונה דינמית ומודולרית, שבמופעיה הבאים עוד תוסיף ותתעשר.

די בעיון חטוף במקבץ המוצע כאן כדי להיווכח כי לצד סופרים מבוססים ומרכזיים, שאי אפשר לתאר את מהלכה של הספרות העברית והישראלית בלעדיהם, ביקשנו להביא גם קולות חדשים ושוליים יותר. ספרות היא היפוכו המפריע של כל סיכום, ולפיכך נימנע מאפיון מתחייב וגורף של מגמות וזרמים. בזהירות המתבקשת ניתן לומר, כי סופרי העידן הנוכחי מתרחקים והולכים מן השאיפה ללכוד ביצירתם את הישראליות באשר היא, או לבטא מעין אוניברסל מקומי. הייצוגים הקנוניים של הישראליות (שזוהו לעתים קרובות עם המעמד הבינוני-גבוה אשכנזי-ליברלי) מפנים את מקומם לקולות ולמבעים צדדיים יותר. 

עמוס עוז סיפר ביחס לכתיבת הרומן המונומנטלי סיפור על אהבה וחושך שחפר בחצר האחורית שלו וניתק בטעות כבל חשמלי; להפתעתו, הדבר גרם לעלטה באזור כולו. היוצרים בני זמננו חופרים בחצר האחורית שלהם אבל מגלים לעתים קרובות שדבר אינו מתרחש כשהם מנתקים את הכבל; ביתם מעולם לא חובר למערכת החשמל המרכזית. כך, הספרות טורחת פחות ופחות על בדיונה של כיכר ראשית; היא פונה לסמטאות צדדיות ומסתכנת בכניסה לרחובות ללא מוצא, מהלכת באזורים אלה בלי שתוכנית-אב ארכיטקטונית מאבטחת את צעדיה, ולעתים קרובות ללא זיקה ברורה למהלכים מקבילים או לצעדיהם של קודמיה. 

בתנאים אלה, זיקתה של היצירה המקומית העכשווית למסורת הספרות העברית ואפילו עצם קיומו של מרקם קהילתי מזמינים בחינה מחודשת. במקביל, היחלשות כוח-הכבידה של המרכז האידיאולוגי התירה מידה גדולה יותר של חירות באימוצם של מודלים פופולריים, מסחריים יותר של כתיבה (הספרות הבלשית, הרומאן האירוטי).

קשה ולמעשה בלתי אפשרי להעיד על יצירתם של סופרים במאתיים מילים. ובכל זאת, תחת מגבלה זו, ביקשנו להימנע ככל האפשר מדיונים תמטיים או ביוגרפיים, ולפנות מקום להיבטים האסתטיים של היצירה. זאת מתוך אמונה שהמאבק על הצורה, המעשה בלשון, הם נשמת אפה של הספרות והם המבדילים אותה מצורות אחרות של תקשורת.

לבסוף, אי אפשר להתחמק מן העובדה שאנו חיים ברגע של שבירת כלים וערעור מושגי יסוד. השפה של אתמול עלולה להצטייר כשריד מוזיאלי מעולם שחרב. הספרות עוד מגששת בחשיכה הזאת ומסגלת את לשונה למרחב שבו האנושיות עצמה נתונה למתקפה מתמדת. אוזנינו כרויות לספרות שעוד לא נכתבה, למילים שעוד יימצאו.