יניב איצקוביץ' (1971) הולך ומבסס את מעמדו בקו החזית של הפרוזה הישראלית בת זמננו. איצקוביץ' החל את דרכו ברומן "דופק" (2007), אך דומה שהיה זה הרומן "תיקון אחר חצות" (2015) אשר הביא לפריצתו אל תודעת הקוראים בישראל.

הרומן זיכה אותו בפרס עגנון, תורגם ללשונות רבות ונבחר לאחד מספרי השנה של הטיימס הלונדוני והאקונומיסט. זהו סיפורה של פאני קייזמן, בת השוחט, היוצאת בעקבות הגבר שנטש את אחותה הבכורה למסע ברחבי האימפריה הרוסית של שלהי המאה ה-19. מסעם של פאני והדמויות המצטרפות אליה בדרכה מעורר הדים המגיעים, במהלך מפותל ומורכב, עד השלטון הצארי עצמו. הספר מפגין את כישרונו של איצקוביץ' בבניית עולם עתיר פרטים, מרובד מבחינה לשונית, ובה בעת משקף בראש ובראשונה את המתחים והבעיות המאפיינים את הרגע והמקום שבו הוא נכתב. בתוך כל זה, מצייר איצקוביץ' דיוקן בלתי נשכח של הישרדות נשית. ספרו הבא, "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" מ- 2020 משתמש בז'אנר הבלשי כדי לחשוף את הרוחות והשלדים הרוחשים במרתפי ההוויה הישראלית. ספרו האחרון, "ההתחלה של כל הדברים", ראה אור ב-2024. מכלול יצירתו של איצקוביץ' מציב אותו בעמדה המסורתית של הצופה לבית ישראל: קרטוגרף בלתי מתפשר של ההוויה הישראלית היורד לנבכיה מתוך מחויבות אתית ופוליטית עמוקה. כל זאת בתנופה אפית ובכישרון עיצוב נדירים, המבססים את מקומו כאחד הסופרים הבולטים בדורו.

צילום: אריק סולטן

איילת גונדר-גושן (1982) היא סופרת ותסריטאית. ספריה עוררו עניין בארץ וזכו להתקבלות יוצאת דופן בחו״ל ותורגמו ללשונות רבות. ספריה של גונדר-גושן מתאפיינים בשילוב של עלילות מלודרמטיות והצגה משכנעת וביקורתית של מערכות חברתיות המתאפיינות בלחץ קונפורמיסטי גבוה לצד הדחקה של סוגיות אתיות. כך, למשל, בספרה הראשון, ״לילה אחד מרקוביץ״ (2012), שזיכה אותה בפרס ספיר לספר ביכורים, היא מביאה את סיפורו של חלוץ ציוני המורד במשימה הלאומית שהוטלה עליו, ומסרב להתגרש מן האשה שהיה עליו להינשא לה ולהביאה מאירופה במסגרת מבצע לתגבור העוצמה הציונית.

בספריה הבאים היא מתחקה אחר היחסים בין הישראלים לבין אוכלוסיית מבקשי המקלט המתקיימת בתוכם בשקיפות, וחושפת אגב כך מובלעות של עזובה מוסרית קשה (״להעיר אריות״ 2014), בוחנת באופן ביקורתי את השלכותיה היותר-מטרידות של מהפכת MeToo (״השקרנית והעיר״) ואת המפגש הישראלי המורכב עם שרידי החלום האמריקאי (״רילוקיישן״, 2022). גונדר-גושן נדרשת לנושאים טעונים אלה בכתיבה קריאה ומזמינה, עשירה בדקויות פסיכולוגיות ורוויה במתח עלילתי. איכויות אלה הפכו אותה לאחת הסופרות הישראליות המצליחות בעולם כיום. ה״סאנדיי טיימס״ קבע ברשימה שהקדיש לה כי כתיבתה נתברכה ב״עממיות מקסימה״.

צילום: אלון סיגאוי

נעה ידלין (1975) היא סופרת, עיתונאית ותסריטאית מוערכת, שיצירותיה תורגמו לשפות שונות ועובדו לתיאטרון ולטלוויזיה. הרומן ״בעלת הבית״ (2013), שזיכה אותה בפרס ספיר, עשוי לשמש נקודת מוצא טובה לבחינת מכלול יצירתה.

זהו סיפור התערערותה והתפרקותה של משפחת אצולה ירושלמית, בעקבות חשד הדבק באם המשפחה, אלישבע פוגל, מעמודי התווך של השמאל האשכנזי בעיר. בנה של פוגל, אסא, מגלה כי אמו גנבה ממקום עבודתה, מרכז תיאודור הירש לשלום הבדיוני, למעלה משלושה מיליון שקלים. על יסודות אלה בונה ידלין עלילה רבת הסתעפויות החושפת את הקודים המעמדיים, ההתניות השבטיות וגינוני השימור-העצמי של המעמד השמאלי-ליברלי (לפחות בעיני עצמו); סיפור נפילתה של המשפחה משמש כמטונימיה להתרוששותו הערכית של סקטור חברתי שלם.

גם הרומנים האחרים של ידלין, ביניהם ״שטוקהולם״ (2016), ״אנשים כמונו״ (2019) ו״הספר הלא נכון״ (2022), הם מעין קומדיות גינונים, המערטלות בשנינות יוצאת דופן ובתנופה סיפורית את נקודות העיוורון, השקרים המוסכמים והפיתולים ההישרדותיים של מעמד חברתי שכלי ההתמודדות שלו עם המציאות הולכים ונשחקים, והוא נדחק יותר ויותר לאסקפיזם דקדנטי המתחזה לערנות פוליטית.

לא תהיה זו הגזמה לומר שאירועי השנתיים האחרונות בישראל טוענים את יצירתה של ידלין ברלוונטיות יתרה. ספריה של ידלין אהודים מאד על הקהל הישראלי וזוכים להערכה ביקורתית.

צילום: איריס נשר

דרור משעני (1975) החל לפרסם פרוזה לאחר פעילות כעורך, כחוקר ספרות וכמתרגם. את סדרת ספרי הבלש שלו הוא בחר לפתוח בעיר חולון כזירת ההתרחשות ובדמותו של חוקר משטרה שהיה מעדיף לזכות חשודים בפשע מאשר להפלילם בתפקיד הגיבור.

הבחירות הללו מסמנות את קווי המתאר של כתיבתו; את המתח בין התמקדות בחולין ובחיי השגרה של עבודת המשטרה ושל חיי הדמויות – לדרמה מוסרית גדולה שנרמזת בשמו של גיבור הספרים, פקד המשטרה אברהם אברהם, המהדהד את סיפור העקידה המקראי.

הספרים הראשונים בסדרה – שלושת הספרים הראשונים ״תיק נעדר״ (2011), ״אפשרות של אלימות״ (2013) ו״האיש שרצה לדעת הכל״ (2015) – עיצבו את אברהם כדמות הרגישה הן לכשליו כחוקר והן לפגמים המובנים במערכת. יותר מאשר התבוננות משועשעת באמנות הסיפור, הבחירה לעצב אותו גם כחובב ספרות בלשית בפני עצמו מזמינה קוראים לעקוב אחרי נקודות העיוורון והמשגים שמלווים אותו לאורך הספרים, ואת האופן שבו הן משפיעות על חקירותיו ועל יחסיו האישיים והמקצועיים.

״שלוש״ (2018), ספרו הרביעי של משעני, נפרד לרגע מדמותו של אברהם אברהם, בנרטיב אפל ומחניק שקושר בין חייהן של שלוש נשים – קורבנות בפוטנציה וחוקרת משטרה. הספר מדגיש את הרגישות החברתית המובלעת בכתיבתו של משעני, הנצמדת לפרטים דקים בעולמם של אנשים לכאורה אפורים ובלתי נראים. בו בזמן, הספר מחדד את הממד האפל במותחן הנבנה סביב מבט גברי הבולש אחר נשים במצבי חשיפה ופגיעות. ספרו החמישי של משעני, ״אמונה״ (2021), מבליט ומשכלל את דרכו לנצל כלים מבניים ושינויי פרספקטיבה שמונעים מהקריאה להסתיים בתחושת ודאות מוסרית מוצקה לגבי ההתרחשות. כך, מתוך צורת סיפור וסגנון לשוני כביכול תכליתיים וענייניים, משעני מצליח בו בזמן לקרב אותנו לשגרת העבודה והפרקטיקות היומיומיות של חוקרים, חשודים ואנשים מן השורה, אך מזמין אותו גם לקריאה ביקורתית בגבולות הידיעה, האחריות והאשמה: של הגיבור, של הכותב ושל קוראיו.

צילום: ינאי יחיאל

ספרו השלישי של אשכול נבו (1971), "ארבעה בתים וגעגוע" (2004), הפך אותו לאחד הסופרים המצליחים והפופולריים בישראל, והוא שמר על מעמדו מאז. ספריו היו לרבי מכר ותורגמו ללשונות רבות; באיטליה, למשל, נבו זכה למעמד של כוכב בעקבות הצלחת הספר "שלוש קומות" (2015). "ארבעה בתים וגעגוע" הוא רומן פוליפוני הנסב על קורותיהן של ארבע דמויות בישראל הקרועה שלאחר רצח רבין.

המבקרים התפעלו מאיכויותיו הפנורמיות של הספר, מן המובחנוּת הסגנונית של הקולות השונים ומיכולתו של נבו לשזור את הדרמות האישיות בשאלות פוליטיות יסודיות של ההוויה הישראלית.

הרומן "משאלה אחת ימינה" מ-2007 מגולל את סיפוריהם של ארבעה נערים ישראליים בתבנית רומן חניכה וביסס את מעמדו של נבו כאחד ממנסחיה המרכזיים של רקמת החיים הישראלית. בין ספריו האחרים ראוי לציין את הרומן "נוילנד" (2011), המתחקה אחר יצר הנדודים המפעפע בעורקיה של ההוויה הישראלית ומעורר בה נהייה מתמדת אל מרחבים חלופיים, ואת הרומן האינטרוספקטיבי "הריאיון האחרון".

ספרו האחרון הוא קובץ הסיפורים "לב רעב" מ-2023. נבו פרסם גם ספרי ילדים, וביחד עם אורית גידלי ייסד את בית הספר לכתיבה "סדנאות הבית" ומלמד בו.

צילום: הניקה בוגנברגר

במרכז ספרה של מאיה קסלר (1979), ״רוזנפלד״ (2022), ניצב סיפור אהבה בין נועה, צעירה תל אביבית, לטדי, מנכ״ל בן 55 שאתו היא נמצאת בקשרי עבודה.

הספר מתאר את התלקחותה של התשוקה בין השניים ואת מערך יחסי הכוחות המתדלק אותה לאורך זמן. הרומן פורש את המצע הנפשי המפרנס את תשוקתה של נועה לטדי ואת נכונותה להיכנע לתנאים שהוא מכתיב – ובהמשך, את רצונה להכריע אותו ולכתוב את יחסיהם מחדש.

רומן הביכורים של מאיה קסלר התקבל בהתלהבות, בין השאר בשל תיאורי הסקס הטבעיים והמפורטים בספר והשנינות שבה מתוארת מערכת היחסים, שהמילים ממלאות בה תפקיד מכריע. ספרה של קסלר מבטא את הגחתו החלוצית והלא מתנצלת של הרומן הארוטי אל חוגה של הספרות ה״לגיטימית״ וממילא גם את האפשרות לקרוא בסוגה זאת כספרות רצינית-במידה, הממפה מבעד למנסרה הארוטית מציאות עירונית אובססיבית, רצופת בדידות ומלאת פערים, שהמין מבקש לשכך את המתחים המניעים אותה אבל למעשה מערטל ומקצין אותם אפילו יותר.

צילום: יובל חן

ספריה של צרויה שלו (1959) זכו להצלחה בעולם כולו, תורגמו לעשרות שפות וזיכו אותה בפרסים בארץ, בגרמניה ובצרפת.

ספר הפרוזה הראשון שלה, ״רקדתי עמדתי״, ראה אור ב-1993; זהו רומן פוסט-מודרני, ניסיוני ופרגמנטרי במובהק, המתאר באמצעות גלישות אל הפנטסיה והגרוטסקה את מסעה של אישה שנישואיה מצויים על סף פירוק.

ככל שאחיזתה של הגיבורה במציאות מתערערת, הרומן מקבל אופי כאוטי ותמונת העולם מצטיירת כהיטל של עולמה הפנימי. לשון הרומן רוויה דימויים אלימים ופיגורות דחוסות, ועל האירועים מרחפת תחושת אסון מקראית.

הרומנים הבאים של שלו – החל מ״חיי אהבה״ (1997) שהביא את שמה לתודעתו של קהל קוראים רחב יותר – מוסיפים לבחון את הבית הבורגני מבעד לנקודת הקצה של קריסתו.

לכאורה, לפחות, רומנים אלה מתאפיינים בפואטיקה מאופקת ונוחה יותר לעיכול: עלילותיהם הבנויות-היטב מחויבות לדגם הריאליסטי, מיוסדות על תבניות
עומק פסיכואנליטיות מוכרות ומשובצות בתיאורי מין ישירים. ועם זאת, ההדים המקראיים-ארכאיים שליוו את כתיבתה של שלו מראשיתה עדיין ניכרים בהם – בלשון הרוויה, במטפוריקה הקיצונית, בהעצמתן האופראית של התבניות הפסיכולוגיסטיות ובצרימות ברקמה הריאליסטית.

בצד כל אלה ניכרת ביצירתה של שלו השפעתה של ספרות אירופית מרכזית. עבור דור שלם של נשים-סופרות הכותבות בעברית, שלו פרצה את הדרך למסירה משוחררת ועשירה של מרחבים רגשיים וארוטיים, ולמבט חריף ונוקב על חיי הבית והמשפחה, ועל הכוחות המקיימים אותם ובה בעת מחישים אותם אל חורבנם.

צילום: יונתן בלום