סמי ברדוגו (1970) הצליח לבסס את עצמו כאחד הסופרים הייחודיים והמוערכים בספרות הישראלית
בשנות האלפיים. ספר הביכורים שלו, ״ילדה שחורה״ (1999) מתמקד במתח שבין אינטימיות ומחנק והתנכרות וקרבה בעולמן של משפחות יוצאות צפון אפריקה, וביחסי הורים מהגרים וילדיהם. סיפורי הקובץ מסמנים את המחויבות של ברדוגו לאנשים הכמהים לשגרה ולנורמליות, ואת הרגישות ליופי ולאלימות שמבעבעים בתשוקה הזאת.
ספרו השני, הרומן ״ככה אני מדברת עם הרוח״ (2002), מעוצב סביב אישה שמנסה לפענח את אובדן הקשר עם בנה החייל. הספר מדגים עניין מרכזי בפואטיקה של ברדוגו: את היצמדותו לצורת מסירה פיוטית ותובענית, שהודפת מוסכמות נרטיביות ברורות, ומתעקשת על חיכוך מתמיד בין ריאליזם ופנטזיה פסיכולוגית. החיכוך הזה בלתי נפרד מסוגיות של זהות חברתית ולשונית בכל ספריו, שבהם יחסי הכוחות הדרמטיים בסיפור זולגים ליחסי הטקסט וקוראיו.
כך, ספרו הרביעי ״זה הדברים״ נפתח בתיאור גבר החוטף את אימו מבית האבות לביתם הישן, בניסיון סהרורי ללמד אותה קרוא וכתוב. המסגרת הזאת משמשת נקודת מוצא למלחמה על מושכות הסיפור בין שתי הדמויות כשני מספרים ושני בעלי סגנונות יריבים. רומנים נוספים בהמשך העשור, בהם ״סיפור הווה על פני הארץ״ (2014) ו״חמור״ (2019), מפתחים את הכיוון הזה בעזרת גיבורים – ומספרים שבו בזמן חושפים ומסתירים את הפגמים, האלימות והטקסים האובססיביים שהם מבצעים בגופם ובלשונם. המהלך הזה מקבל אופי בשל ופרוע ברומן ״כי גי״ (2017), שנפתח בווידוי רצח של הגיבור והמספר, שמוצא מקלט במבנה בית הכנסת ביישוב הולדתו, אחרי נתק של עשורים מבני המקום וממשפחתו.
נטייתו של הגיבור לדבר לעצמו בקול חרישי וחסר נוכחות מגלמת את הממד הדיאלוגי הפרדוכסלי בכתיבה של ברדוגו מבעד לרטוריקה של התכנסות, חשד והתרסה; ואת ההכרה בכך שתקשורת אמיתית נבנית דווקא מתוך החיכוך, הפער ואי-ההבנה. ברדוגו זכה, בין היתר, בפרס ספיר, פרס ברנר ופרס ביאליק.

צילום: טל שחר

דויד גרוסמן (1954) הוא הסופר הישראלי המרכזי של דורנו. גרוסמן פרץ לתודעת הציבור בשנת 1986, עם צאת הרומן השאפתני ״עיין ערך: אהבה״. לפני כן הוציא קובץ סיפורים ושמו ״רץ״ (1983) וכן רומן העוסק ביחסים בין ערביי הגדה לשלטון הכיבוש הישראלי, ״חיוך הגדי״ (1983), ״עיין ערך: אהבה״ הוא רומן נועז וניסיוני מבחינה צורנית ומבנית, המתחקה אחר האפשרות לייצג את זיכרון השואה בכלים אסתטיים.

בגרעינו של הספר מצוי סיפורו של מומיק בן התשע, בן להורים ניצולי שואה בירושלים של שנות החמישים, המצייר בדמיונו המגורה את דיוקנה של ה״שואה״; על סמך רסיסי מידע ושברי מילים המסתננים מבעד למעטה השתיקה וההסתרה של הוריו. חלקיו האחרים של הספר נזקקים לשלל טכניקות ספרותיות (מונטז׳ אנציקלופדי, פסטיש, בדיון-בתוך-בדיון) ומצטרפים לקליידוסקופ מרהיב של מערכי סיפר והשתברויות מטא-נרטיביות בניסיון להמחיז את השאלה על אפשרות הפעולה של הסיפור, כמאחז אחרון של אנושיות בעולם שהפנה לה עורף. בעקבות הרומן והשיח הביקורתי הענף סביבו, התבסס מעמדו של גרוסמן כסופר החשוב בדורו.

גרוסמן פרסם ספרים רבים, שרובם ככולם נכנסו לקנון של הספרות הישראלית. ביניהם כדאי לציין את ״הזמן הצהוב״ (1987), אסופת רשימות שחיבר גרוסמן בעקבות מסע בשטחים הכבושים ערב האינתיפאדה הראשונה; ואת הרומן הגדול ״אשה בורחת מבשורה״ (2008), שבמרכזו מסעה הרגלי של הגיבורה ברחבי ישראל בניסיון להימנע מבשורת האיוב שהיא חרדה מפניה בעקבות השתתפותו של בנה במבצע צבאי.

באוגוסט 2006, במהלך כתיבת הרומן, שכל גרוסמן את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה. ספריו של גרוסמן תורגמו לעשרות שפות וזיכו אותו בהכרה בינלאומית. בין הפרסים הרבים שזכה בהם אפשר למנות את פרס א.מ.ת, פרס מדיסיס, פרס ארסמוס ופרס היינריך היינה.

ב-2017 זכה גרוסמן בפרס מאן בוקר הבינלאומי על ספרו ״סוס אחד נכנס לבר״. ב-2018 הוכרז כחתן פרס ישראל לספרות.

צילום: קלאודיו ספורצה

אורלי קסטל-בלום (1960) היא סופרת עמידה בפני קלישאות. מתבקש למשל לייחס לה חתירה מתמדת תחת מוסכמות הפרוזה הישראלית, אלא שקסטל-בלום היא מוסד בפני עצמו. חלקים מרכזיים בעבודתה ניזונים מקלישאות ונוסחאות לשון עכשווית וארכאית, שקסטל-בלום מחוללת בהן שמות. לאורך קרוב לארבעה עשורים, כתיבתה נעה הלוך ושוב בין פרספקטיבה ריאליסטית והוזה, מתוך דיסאוריינטציה מוצהרת וספק בריא שמאפשרים לה להישאר עם האצבע על הדופק – המואץ והדועך.

שתי האינתיפאדות, המלחמות הבוציות והבלתי מסתיימות, התרוששות מעמד הביניים והכניסה לעידן היפר-קפיטליסטי – כולם מוצאים את דרכם לספריה, גם אם מבעד למראה קרקסית. כבר בסיפורים הראשונים אי אפשר לפספס את פני הפוקר הפצועים האופייניים לקסטל-בלום כמספרת כשהיא מתבוננת בחיים צעירים שכבר מנחשים את אובדן הדרך, את התפוררות ההבטחה לחיי יציבות משפחתית וכלכלית. התפוררות של מבנים חברתיים, של תחושת ביטחון וזהות היא אולי הנושא המובהק ביותר בכתיבתה – אבל החוויה הזאת מוכנה לגעת בחומרים מכאיבים ומעוררי חרדה מתוך מרחק אסתטי, הומור שחור וקריצה.

״דולי סיטי״ (1992), כנראה הספר המזוהה ביותר עם הסופרת, הוא כנראה גם המופע המזוקק של יכולתה הסימולטנית להצליף ולשדר פגיעות. דולי, גיבורת הספר, מעוצבת כצירוף של ד״ר פרנקנשטיין ואברהם אבינו. היא מתגוררת בעיר דיסטופית ומוכרת להפליא – שבה היא מנתחת, מרפאה ופוצעת תינוק שהיא מוצאת ומאמצת בראשית הסיפור. אם ספרה ״טקסטיל״ (2006) הוא התבוננות סטירית באליטה ישראלית ותיקה ובעלת ממון – ״ביוטופ״ (2022) מתבונן באימה משועשעת בפערי המעמדות בישראל, כמרחב של קבצנים ונובורישים. קובץ הסיפורים ״חיי חורף״ (2010) נע בין מבט קומי על יחסי נשים וגברים בספרות הישראלית ובין כתיבה מופנמת, מלנכולית ומהורהרת יותר בשאלות של הזדקנות ואובדן אישי ומשפחתי.

בין ספריה מתבלט גם ״הרומאן המצרי״ (2015) זוכה פרס ספיר, שאותו אפשר לתאר כתשובתה של קסטל-בלום לזרם ישראלי של ספרות אוטוביוגרפית וממוארים משפחתיים. במבנה מפורק, שנע בין תיעוד ובדיה תיאטרלית, היא מנסחת אמירה עקרונית לגבי האפשרות לחיות חיים שהחמיצו את יעדם והתפוררו תחת ציפיות, ערכים ומוסכמות שבעצמם התפוררו ונשחקו. ככל שהמציאות הישראלית נעשית אלימה ומדאיגה יותר, קסטל-בלום מזמינה אותנו להישיר מבט לעבר האבסורד וההרס, אך גם לגלות משמעות חדשה ולא צפויה מבין ההריסות.

צילום: רלי אברהמי

אתגר קרת (1967) הוא הסופר הישראלי המצליח בדורו, ואחד הסופרים הישראליים הפופולריים בעולם. בעקבות שני קבצי הסיפורים הראשונים שפרסם – ״צינורות״ (1992) ו״געגועיי לקיסינג׳ר״ (1994) – התבסס מעמדו של קרת כבעל נוסח חלוצי בספרות הישראלית, ובמידה רבה כדוברו הספרותי של דור.

סיפוריו הקצרים של קרת פורשים במפגיע מדרך המלך של הספרות העברית: בלשונם הרזה ובעלילתם המינימליסטית הם מביאים שברי עולם, שהדמויות משייטות בהם בתודעה מוגבלת, החומקת מהשגתם של מרכזים אידיאולוגיים ותביעות קולקטיביות.

רוב גיבוריו של קרת הם ילדים או מבוגרים שלא השלימו את תהליך החִבְרות הנורמטיבי; הם מתקיימים בסבילות יחסית וברפלקסיה מינימלית בעולם שבנליות חונקת ופרצי פנטזיה אלימים משמשים בו בערבוביה; עד כדי כך שאפשר לקרוא את סיפוריו של קרת כמין אגדות פוסט-מודרניות עקורות ממסורת, מעשיות שנקטעו בחטף והפקירו את גיבוריהן המגששים לשרירותה הלא-מעובדת של המציאות. שרידים מעוכלים-למחצה של מיתוסים ישראליים מתערבבים בעולמו של קרת עם מטמורפוזות מטרידות ועיוותי גוף גרוטסקיים, הדוחקים את הגיבורים אל גבולותיו של האנושי ומעבר להם.

בהיבטים אלה ניכרת השפעתם של הקולנוע והרומן הגרפי על יצירתו; קרת פרסם גם ספרי קומיקס וכתב תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה. יצירתו תורגמה ללשונות רבות וזכתה להכרה חובקת עולם. בשנת 2019 זכה בפרס ספיר על ספרו ״תקלה בקצה הגלקסיה״.

צילום: ליאל סנד