שמעון אדף (1972) יצר חטיבת פרוזה ייחודית, שקנתה לו קהל קוראים אדוק ונאמן; פוריותו ותעוזתו הניסיונית הבלתי נדלית בראו גלקסיה של דמיון והשראה, שעוד צפויה להתרחב ולהתעשר. יקצר המצע מלמנות את הרומנים הרבים שכתב, אבל על דרך ההכללה אפשר לומר שאדף עושה שימוש ייחודי בז׳אנרים לא מפותחים בספרות הישראלית – כמו פנטסיה, מדע בדיוני, ספרות ספקולטיבית ואפילו ספרות אימה – כדי לומר דבר עקרוני ועמוק על המקום שבו אנו חיים.

ראוי עוד לציין שאדף החל את דרכו כמשורר מוערך. ואמנם, הפרוזה של אדף היא פרוזה של משורר – לא רק מצד סגנונה ותשומת הלב היתרה שהיא מפנה אל הלשון גופא אלא בפועל ממש, באופן שהיא שואלת שוב ושוב על מקומה של השירה – השירה כסוגה, ובה בעת כמרחב בלתי-מתמצה של אפשרויות טרנספורמטיביות – בעולם שחותר להדיח אותה מקרבו. במובן זה, אפשר לומר שאדף הוא משורר שעבר לכתוב פרוזה כדי לשאול, בין השאר, על תנאי האפשרות של שירה בעולם פרוזאי.

אלא שהפרוזה של אדף, לכל אורכה, יוצרת מבנים קוסמולוגיים ומטא-היסטוריים המערערים על פרוזאיות זו; עולמות מהדהדים זה בזה ומוליכים זה לזה בדרכים נסתרות; הלשון עצמה אוצרת בדיו-סתרים את המפתחות לצורות הוויה חורגות ולגלגולים שנגרעו מן הזיכרון. ואמנם, השימוש הווירטואוזי המפעים של אדף בעברית גובל לעתים קרובות בסיאנס, המעלה באוב שכבות דיבור, מחשבה וניסיון שהתודעה הישראלית איבדה כל מגע עמן.

בין יצירותיו הרבות של אדף ראוי לציין את הרומן ״כפור״ (2010), הראשון בטרילוגיית ״ורד יהודה״, שראשיתה בתל אביב עתידית ומוכת מגפה שכתיבת השירה אסורה בתחומיה, ואת הטרילוגיה המטא-בלשית, הכוללת את הספרים ״קילומטר ויומיים לפני השקיעה״ (2004), ״קובלנה של בלש״ (2015), ״קום קרא״ (2017), ונשענת על מסורותיו של הז׳אנר על מנת לנסוק לגבהים מטפיזיים.

אדף זכה בפרס ספיר לשנת 2011 על הרומן ״מוקס נוקס״, המגולל את עלילת החניכה של נער בן שש עשרה לאורך קיץ אחד, בציר שבין תל אביב לעיירה דרומית בת דמותה של שדרות, עיירת הולדתו של אדף.

צילום: מתן פורטנוי

לאה איני (1962) נולדה בדרום תל אביב לאב שורד שואה מסלוניקי ולאם ממוצא נאשדידני. החלה את דרכה כמשוררת.

בעצתו של עוזי שביט, העורך הראשי של הוצאת ״הקיבוץ המאוחד״, ניסתה את כוחה בפרוזה. קובץ סיפוריה הראשון, ״גיבורי קיץ״ (1991) הציג גלריה של דמויות משולי החיים העירוניים בישראל.

כבר בקובץ זה ניכר סגנונה הייחודי של איני: ריאליזם מחוספס בד בבד עם פרצי מעוף מיסטיים המשקפים תודעות במצבי קצה, המתוארות בלשון עתירת משאבים היונקת מכל מדוריה של הספרות העברית. ברומנים הבאים שלה עסקה איני בתעוזה חסרת תקדים כמעט בנושאים שכמעט לא זכו לייצוג בספרות הישראלית: משטר האבל והשכול בחברה הישראלית, מיתוס העקדה, גילוי עריות ועוד.

אל תודעת הקהל הרחב פרצה איני ברומן הגדול ״ורד הלבנון״ (2009), הפורש את סיפור יחסיהם של ורד, חיילת מבת ים, בת דמותה של המחברת, הרדופה על ידי ילדותה בצילם של אב מצולק ומתעמר ואם מחוקת פנים, וחייל שהיא סועדת בבית החולים לאחר שירה לעצמו בראש לפני הכניסה ללבנון ב-1982. פצעיהם של השניים משיקים זה לזה במהלך קדחתני ונואש של חיפוש אחר אופני התנגדות בסיטואציה שנדמית כחסרת מוצא.

רומן שאפתני זה הוכתר על ידי המבקרים כאחת היצירות הגדולות של העשור. הרומן האחרון של איני, ״הילד של ליגיון הזרים״ (2023), הוא מונטז׳ וירטואוזי של נקודות תצפית ודרכי סיפר, המגולל מזוויות שונות את סיפור ילדותו של עירד, בעלה של איני, שנפטר ממחלת הסרטן.

איני זכתה בפרסים רבים על יצירתה ובהם פרס עגנון ופרס ביאליק. השופטים שזיכו אותה בפרס ראש הממשלה לספרות ב-2004 קבעו בנימוקיהם כי איני היא ״הפרוזאיקונית המובילה של דורה״.

צילום: דירק סקיבה

דרור בורשטיין (1970) חולש ביצירתו הענפה על שלל סוגות: פרוזה, שירה, מסות, רשימות ועוד. הרומנים הראשונים של בורשטיין – ״אבנר ברנר״ ו״הרוצחים״ (2005 ו-2006) – התאפיינו בתזמור אפי עשיר ווירטואוזי וזיכו אותו בהכרה כאחד הקולות המספרים החשובים בדורו. ״אבנר ברנר״ עסק בעולמה של הציונות הדתית ערב רצח רבין, ו״הרוצחים״ שרטט את דיוקנו של מעמד סופרים ויוצרים הפועל בשוליו של עולם תרבותי גווע. אלה רומנים פוליפוניים, משופעים בהומור פרוע עם נטייה חזקה אל הקרנבלי והגרוטסקי. לעומתם, הרומנים שפרסם בורשטיין החל מ״קרוב״ (2009) מתאפיינים בשימוש מאופק ואקונומי יותר באמצעים סיפוריים: אלה יצירות קאמריות, הממחיזות באמצעים סוריאליסטיים מצבים קיומיים שנגיעתם ברקמת החיים המקומית מעודנת יותר. במקביל לכל אלה ומתוך מחויבותו המעמיקה לשאלות אקולוגיות ולעולמם של בעלי חיים פרסם בורשטיין שורה של ספרים המערערים על הטיותיה האורבניות של הספרות המודרנית ועל המקום הכמעט בלעדי שהיא שומרת לחיה האנושית.

עם ספרים אלה אפשר למנות את ״תמונות של בשר״ (2014), ״פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים״ (2019), ״לטובת הציפורים״ (2019) ו״עולם קטן: דיוקנאות של חרקים״ (2021). הרומן האחרון שלו, ״בדרך״ ראה אור ב-2023, והתקבל בהערכה רבה.

צילום: בן קלמר

נורית זרחי (1941) ידועה בעשורים האחרונים כסופרת הילדים החשובה ביותר בלשון העברית, שספריה נוגעים בעולמה הפראי והכאוטי של הילדות בתעוזת דמיון והמצאה שלא נודעו כמותה בספרות הילדים המקומית, ושרבים מהם מרוקמים כבר בתשתית הזיכרון התרבותי הישראלי.

אלא שבצד עשרות ספרי הילדים שחיברה זרחי מרבה לפרסם גם ספרי פרוזה למבוגרים. ספרים אלה שואבים במידה רבה מאיכויות ספרי הילדים שלה, ככל שהם משלבים בין ריאליזם אינטימי ומישיר-מבט לבין פרצים פנטזמגוריים חסרי עכבות. בקבצי הסיפורים ״אמן המסכות״ (1993) ״הרצפה מתנדנדת״  (2003) ו״נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות״ (2007), זרחי מתמקדת בהווייתן של נשים במצבי קצה, החוות תלישות חברתית, אובדן ויתמות. לעתים קרובות נדמה שגיבורותיה מטפחות בסתר מין שפה פרטית, המגוננת עליהן מפני תביעותיה המסגלות של החברה ובד בבד כולאת אותן במעגל הרמטי חתום ובלתי נגיש.

לעתים קרובות מתקיימות גיבורותיה של זרחי בעולם שאין בו מקום ליצירתיות יתר, לדמיון או לאידיוסינקרטיות. הן נזקקות לדמיון, ולעתים קרובות לכוח הסיפר וההמצאה, כדי להצפין בכליהם שכבות נפש וחוויה שאין להן מקום באקלימו של הסדר החברתי והלשוני הדומיננטי. במובן זה, אפשר לראות בגיבורות ספריה של זרחי למבוגרים ילדות שנושאות בתוכן גרעין ירוק-עד, סדוק ופורה, של ילדוּת שלא נכנעה לעלילת ההתבגרות והחיברות הנורמטיבית. לעתים קרובות מתקיימות גיבורות אלה בעולם פן-אנימיסטי, שבו כל הדברים ניחנו במידה כזאת או אחרת של חיים; כך, למשל, בספרה ״אוטוביוגרפיה של דלת״ בוחנת זרחי את המצב האנושי מבעד לסיפור חייה הבדיוני של דלת.

ב- 1999 זכתה זרחי בפרס ביאליק, וב-2021 היתה כלת פרס ישראל.

צילום: רוני טהרלב

יעל נאמן (1960) עיצבה לעצמה פרסונה של מעין ״אנטי-סופרת״ המקיימת יחסי אמון ואחריות הן עם מושאי כתיבתה והן עם קוראיה בעידן של תיעוד עצמי אובססיבי ושל שיח ציבורי מקוטב וחירש לניואנסים.

נאמן היא סופרת המגשרת בין תיעוד ובדיון, בין פרוזה פיוטית לכלים כמו-מחקריים של ציטוט, ראיונות ועבודת ארכיון. המהלך הזה מקבל ביטוי מגובש כבר בספר הביכורים שלה, ״היינו העתיד״ (2011), שמשלב בין זיכרונות הילדות של נאמן ובני דורה, ילידי קיבוץ יחיעם, ובין סיפור ״התבגרותו״ של הקיבוץ כישות חברתית.

בספר, שבו בזמן משיק וחורג מזרם של כתיבה אוטוביוגרפית ושל רומנים משפחתיים בפרוזה הישראלית העכשווית, נאמן נוקטת אסטרטגיה ייחודית שבה סיפורה האישי ככותבת נמסר באופן עקיף, מפורק וחלקי, כחלק מהתבוננות במארג נרחב יותר. מתוך מודעות עמוקה למגבלות הזיכרון, ולשאלות של ניכוס ואחריות במלאכת התיעוד, נאמן מצליחה לגעת בחומרים טעונים וטראומטיים.

בספרה השלישי ״היה היתה״ (2018), היא בוחנת את דמותה של אישה שמוצגת כמי שביקשה למחוק כל זכר לחייה. הספר ממזג עבודת תחקיר ופרוזה ממוארית, המבליטה את יכולתה של נאמן לחקור את מה שחומק מתיעוד; להפוך את מגבלות הניסיון לשחזר לחלק מהותי מפעולת הקריאה והסיפור.

ספרה האחרון, ״היה לך טוב או היה לך רע?״ (2024), שב ומעמיד את הקיבוץ במרכזו, הפעם מתוך התבוננות בתביעה המשפטית האמיתית שהגיש אדם בשם נחשון גולץ נגד התנועה הקיבוצית, בגין ״ניסוי פסיכולוגי אכזרי״ באלפי ילדי החינוך המשותף. גם כאן, משיכתה של נאמן לאנשים שאינם מוצאים את מקומם בגבולות הקולקטיב מצטלבת עם התבוננות חברתית מעמדה בוחנת, סקרנית ובלתי שיפוטית. קובץ הסיפורים ״כתובת אש״ (2013), נותן מקום ישיר ועקיף לפעולה של תיעוד עצמי ומשפחתי – אך מיישם גם התבוננות סטירית יותר בסוגיות של הורות ונורמטיביות בורגנית.

נאמן זכתה בפרס עגנון לשנת 2021.

צילום: יובל חן

הפרוזה של ענת עינהר (1970) חוגגת מצבי קצה ומפגשים מתוחים עם דמויות שעינהר מעצבת באופן פרוורטי ונוגע ללב כאחד. הנובלות בקובץ הביכורים שלה ״טורפים של קיץ״ (2008) מדגימות את האופן שבו עינהר ממשיכה וגם מחדשת מסורת של פרוזה עברית מודרנית, שמתייצבת מול עולמות דקדנטיים בעמדת ביניים של היקסמות וריחוק אירוני ביחס למכוער, היצורי וההרסני.

בנוסח לשוני פואטי, ציורי, עשיר אך בלתי ארכאי, עינהר מוליכה את גיבור סיפור הנושא להתפרקות אלימה ונשכנית שמבעבעת מראשית הקריאה. המבט האמביוולנטי בנעורים – המשלב ערגה וזעם, חולשה וקריאת תיגר – מתבטא גם בהשקה בין סגנון הכתיבה של עינהר, שמושפעת ממסורת של פרוזה ישראלית ריאליסטית, פסיכולוגית ולירית, לתרבות עכשווית ודיגיטלית של מסחור הגוף והערצת ידוענים.

האמביוולנטיות הזאת נוגעת גם לאופן שבו עינהר ממקמת דמויות של נשים ונערות בסיטואציות גבוליות מבחינת יחסי כוחות מגדריים ומיניים – באופן שבו בזמן מהדהד ביקורת פמיניסטית עכשווית אך מסרב לוותר על הפוטנציאל של מפגש אנושי שכרוך בהתבזות, בפגיעות ובכאב. קובץ הסיפורים הקצרים ״אף יהודי״ (2021) מבליט את ההיבט הקומי בפרוזה של עינהר, או את טשטוש הגבולות שבין חולשה וכוח, הומור ואובדן. חלקים בספר מצטרפים למופעים מובלעים יותר של כתיבה אוטוביוגרפית ולנרטיבים של חניכה נשית ואמנותית בספריה הקודמים. עינהר היא גם מאיירת, מעצבת ומנחת סדנאות כתיבה. ״טורפים של קיץ״ זכה בפרס ספיר לספרי ביכורים.

צילום: יואב פריד

מאיה ערד (1971) היא סופרת ישראלית החיה בארצות הברית, בוגרת החוג ללימודים קלאסיים ובלשנות באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר דוקטור
בבלשנות מטעם יוניברסיטי קולג׳ לונדון. יש טעם להתעכב על השכלתה של ערד משום שרבות מיצירותיה מקיימות זיקות פורמליות מעניינות עם תבניות קלאסיות.

כך, למשל, יצירת הביכורים שלה ״מקום אחר ועיר זרה״ (2003) היא נובלה מחורזת הכתובה בהשראת יצירתו הגדולה של פושקין, ״יבגני אונייגי״ ספריה הבאים של ערד עוסקים בהווייתה רוויית המתחים של האקדמיה, בחוויית ההגירה של ישראלים באמריקה ובנפתולי היצירה הספרותית עצמה. ערד טוענת את הנושאים העכשוויים-לכאורה בספריה בזיכרון הספרותי של תיבת התהודה הקלאסית ומשבצת ברקמת הסיפר הריאליסטית מחוות ארס-פואטיות שנונות. כך, ברומן ״אמן הסיפור הקצר״ (2009) משולבים סיפוריו הקצרים של הגיבור, סופר שנאבק בכתיבתו של רומן; הסיפורים מוצאים את מקומם בתוך הרומן של ערד ובה בעת מאיימים לשוב ולפרק אותו, לפרוע את אחידותו ולגלוש אל מחוץ לגבולותיו. יצירות אחרות של ערד מתכתבות עם הרומן הבלשי, רומן החניכה, הרומן האפיסטולרי וצורות מסורתיות אחרות.

במובן זה, ערד מציבה במרכזם הצורני של ספריה גם את שאלת ״הגירתם״ של מודוסים קלאסיים אל חוויית העולם העכשווית ואל תחומו של הרומן המודרני – וממילא גם את השאלה על גלגוליה של היצירה הספרותית עצמה, שרבים מגיבוריה של ערד נודדים בין צורותיה. יצירתה המגוונת של ערד התקבלה בהתלהבות על ידי הקוראים והמבקרים בישראל, והפכה אותה לאחת הסופרות הפופולריות והמוערכות בדורה.

צילום: מירה ממון

כשספר הביכורים שלו, ״הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט״, ראה אור ב-2008, ירמי פינקוס (1966) כבר היה מרצה, מאייר ואמן קומיקס מבוסס.
הספר עקב אחרי נדודיה של להקת תיאטרון יידיש בשנות השלושים של המאה הקודמת במזרח אירופה ומתרגם, אפשר לומר, את כשרונו של פינקוס כמאייר לתחום הפרוזה: בספר ניכרים חיבתו ליצירת גלריה של טיפוסים כדיוקן קבוצתי של מקום וזמן, יכולתו הקריקטוריסטית ללכוד ולהקצין מוזרויות שובות לב וההתמקמות העקרונית שלו על קו התפר שבין נוסטלגיה ואירוניה.

ספריו הבאים התרחקו מאדמות מזרח אירופה ועברו לממלכת הבורגנות הזעירה בתל אביב, אבל המשיכו לפתח את התיאטרליות הכמו-יידישיסטית שממשיכה לאפיין את פינקוס; את חיבתו לסגנון לשוני ארכאי ומוגבה במובהק, שנועד לתאר דווקא את ההיבטים הקטנוניים, את חיי הבשר והתאוות הזעירות לכאורה, אך עצומות הממדים למעשה, של גיבוריו. ״בזעיר אנפין״ (2012) מתרכז בחלומן של שתי אחיות תל אביביות לאסוף את כל בני ביתן לשבוע נופש בעיירה האוסטרית זייפלד. ספריו הבאים, קובץ הסיפורים ״רווקים ואלמנות״ (2018) והרומן הסטירי ״החמדנים״ (2021), ממשיכים לתאר זירות קטנות ולכאורה אפרוריות כפתח למלודרמה קומית – תככי דיירים בבניין ישן או הסלון של בוהמיינים דלפונים שמתקבץ סביב מיטת חוליו של חברם הממאן למות. בדרכים שונות, פינקוס מקנה לקריאה איכות כמו קהילתית; אנחנו מאזינים לרכילות עסיסית ובלתי תיאמן על העלבונות, המוזרויות והכיסופים המפלצתיים של אנשים ספק חסרי ייחוד, ספק חסרי חשיבות, וצוחקים ברוחב לב על תושבי השטעטל המקומי, על מי שהם למעשה אנחנו.

צילום: תומי הרפז

אסף שוּר (1976) החל את דרכו בפרסום צמד הרומנים ״עמרם״ ו״מוטי״ (2007 ו-2008). שני הספרים עסקו בגברים שנקלעים למצבים של דחק קיומי ומפצים עליהם בפנטזיות נקם או בצורות אחרות של אלימות.

הרומנים מלווים את הגיבורים בחיפושם אחר אפשרויות של ביטוי ואיזורים של עדינות בעולם מתקשח וצר. גיבוריו של שור נושקים לסף הטרגיות משום המפגש בין רגישות אנושית פגועה, לא מסתגלת ביסודה, לבין עולם ששוב אינו מניח לה מקום. כבר ברומנים אלה ניכר סגנונו הייחודי של שור: התנודה החריפה בין אלימות לפיוט, הריאליזם הדומסטי הנפרץ לעתים קרובות לתביעה מטפיזית מסתורית, ובעיקר קול המספר הדומיננטי והרפלקסיבי, המרחף במין מעורבות דאוגה על פני העולמות שברא תוך שהוא מציב להם אלטרנטיבות ומערער על מהלכיהם – כבניסיון לגאול את הגיבורים מן המוחלטות של סיפוריהם. במרוצת השנים הפגין שור את כוחו בז׳אנרים שונים, ומקצת יצירותיו חרגו מגבולות הריאליזם. לעיתים קרובות שור מתמקד בממד המלנכולי של חיי המשפחה, שאת הווייתם הציג כתזמור של מרחקים ובדידויות המפיק פה ושם רגעים חטופים של אינטימיות. ספרו ״הדב״ (2023) הוא מעין דיסטופיה פסטורלית: במרכזו ניצבת תרבות מעורערת והרוסה, אלא שהחורבן, מחולליו וקורבנותיו חפים מכל ממד של קינה או פתוס. הטקסט מבליט את גלישתן הכמעט רכה של הדמויות לחיים שלאחר הקטסטרופה, ואת המהירות שבה האימה נקרמת במעטפת של רגלים משוקמים. הרומן ראה אור על רקע מהלכי ההפיכה המשטרית בישראל, והתקבל בהתלהבות רבה שהיה בה כדי לבסס את מעמדו של שור כאחד הסופרים המובילים בדורו.

שור זכה בפרס ברנשטיין בשנת 2007.

צילום: טל כפיר-שור

יערה שחורי (1977) היא סופרת ומשוררת, עורכת ומסאית. הפרוזה שלה מתאפיינת בהתבוננות חודרת בהתבגרות ובחניכה נשית. הילדות והתא המשפחתי מתגלים בספריה כמרחבים שבריריים ומכאיבים, אך גם עתירי מסתורין ויופי.

קובץ הביכורים שלה, ספר הנובלות ״שנות החלב״ (2013), העמיד במרכזו דימויים של היעדרות ואובדן. סיפור הנושא, למשל, מעוצב כפנטזיה פוסט-אפוקליפטית על עיר במצור. נשותיה לכודות בשגרה צרכנית, חולמות על היום שבו נעלמו מהעיר כל ילדיהן. משהו מרוחה הפנטסטי של מעשייה קודרת
מהדהד גם בספרה השני ״אקווריום״ (2016), המתאר את התבגרותן של שתי אחיות בנות להורים לקויי שמיעה, המתקשרות זו עם זו בשפה סגורה ומתבודדת, תוך כדי תנועה בין קרבה ונתק, דיבור ושתיקה.

״שנות העשרים״ (2019) התבלט בזרם של כתיבה ממוארית בשנים האחרונות, ובו בזמן טשטש את סימני ההיכר של כתיבה כזאת. הספר מעוצב כמעין דיבור פנימי, מדווח, בגוף שני, שמשחזר מהלך כביכול טיפוסי של חניכה בתחנות – צבא, מעבר לעיר הגדולה, כניסה לאוניברסיטה, התלמדות מחוספסת באהבה ובניצול, ניסיונות ראשונים להתפרנס, לקשור קשרים, הצצה מוקדמת לעולם הספרות – מבעד לעיניים יודעות, מעמדה מלנכולית-ביקורתית, כמעט מתאכזרת כלפי עצמה.

שלושת הספרים הללו מזינים מתח מתמיד בין התרחשות שגובלת בחורבן ופוסעת ממש לידו, לצורת מסירה והיזכרות פיוטית, חמורה, בלתי מעורערת. ספרה האחרון של שחורי, ״שעת השקרנים״ (2022), משחזר את היחסים הסבוכים בין סופרת שנויה במחלוקת לבנה ובתה; ילדי פלא לשעבר שהפכו לאנשים מבוגרים ונבוכים שממשיכים לחיות בצל אמם גם אחרי מותה. אף שהרומן קרוב לעולם הרגשי ולנושאים מספריה הקודמים, המהלך של שחזור ושיבה לעבר ולילדות כרוך בו גם בהשלמה ובחמלה. באופן דומה, שחורי מאפשרת בספר זה ביטויים ישירים יותר של הומור ושל התבוננות סטירית-חברתית שמבקשת להוקיר ולא רק להוקיע את האכזבה הבלתי נמנעת מההבטחה שגלומה בהתבגרות, ביחסים ובאהבת הספרות.

צילום: רוני כנעני