אליס ביאלסקי (1968) היא סופרת, במאית דוקומנטרית ותסריטאית שנולדה ברוסיה ועלתה לישראל ב- 1990, המדגימה צורה שונה של התקבלות ספרותית. היא שייכת לקבוצה פעילה ושוקקת של יוצרי ספרות בשפה הרוסית שפועלת בישראל, שרבים מהם אינם מוכרים לקהל הקוראים המקומי, אף כי חלקם נחשבים לסופרים פופולריים ומוערכים בתפוצה העולמית של קוראי רוסית. ספריה נכתבו ברוסית וראו אור קודם כל בתרגום העברי של יעל טומשוב.

ההיכרות עם העולם החברתי והמשפחתי שמתואר בספרים אלה והשיבה אליו מהדהדות בעקיפין גם את המפגש התרבותי בין שתי תקופות ושפות. ״ראינו לילה״ (2014) הוא סיפור חניכה שמספרת בגוף ראשון בת דמותה של ביאלסקי: אישה צעירה המשתלבת בסצנת הפאנק המחתרתית במוסקבה של שלהי שנות השמונים, רגע לפני נפילת ברית המועצות. הפרספקטיבה הנונשלנטית שממנה נמסר הסיפור מאפשרת לביאלסקי לתאר באופן קליל ובלתי יומרני התרחשות מורכבת מבחינה רגשית, פוליטית והיסטורית – התבגרות בתוך קריסה ופתוס של מרד רוקנרולי על רקע הצייתנות הכפויה והזהירות המתמדת שמצריכים החיים תחת המשטר הסובייטי. ״אנשים מיותרים״ (2018), ספרה השני, ממשיך את המהלך הזה ומרחיב את היריעה.

הרומן מתמקד בדמות המבוססת על אביה של המחברת – מדען והרפתקן שמגיע לטשקנט בשנות השבעים בחיפוש אחר חיים אחרים, שמצטייר בספר כגיבור פיקרסקי, מהמר, מספר סיפורים גוזמאי וכריזמטי. צורה משלימה של סיפור ושל התבוננות בעלילותיו נרקמת דרך דמותה של אשתו. האופן שבו ביאלסקי מעצבת את יחסי הכוחות בין גברים ונשים כמפגש בין צורות שונות של מרד והתמודדות; התושייה שמגלות דמויותיה וזאת שמתגלה גם בעצם הרצון לספר סיפור – אלה מציעים התבוננות עקיפה, משתמעת, בלתי מבוהלת באתגרי ההווה, בעידן של שחיקת הדמוקרטיה ובעליית כוחם של קולות שמרניים וסקסיסטיים.

צילום: מאשה רובין

תהילה חכימי (1982) היא מהנדסת מכונות בהכשרתה. ספר שיריה הראשון, "מחר נעבוד", ראה אור ב-2014 והתקבל בהתלהבות על ידי קוראים ומבקרים
כאחד.

שיריה של חכימי מערערים על הקונבנציה הבסיסית של החלל הלירי הפרטי והמבודד; הקול המדבר בשירים הללו פועל בעולם שבו הסובייקטיביות עצמה פרוצה ומחוללת, נתונה לפלישתם של רעשי-הלוואי של הקיום הכלכלי בעולם דיגיטלי: חכימי נאבקת להוליך את קולה בין טפסים, אלגוריתמים, תזכירים משרדיים, לשון של ריאיונות עבודה ואתרי היכרויות מקוונים.

זהו עולם שבו לא ניתן להבחין בין פנים וחוץ, עבודה ובית; הדוברת של חכימי כלואה בחלל עבודה חסר גבולות ומוצאת את עקבותיו גם ברקמות האינטימיות ביותר של הווייתה. בספריה הבאים – הנובלה הגרפית "במים" (2016) וקובץ הנובלות "חברה" (2018) – המשיכה חכימי לחקור נושאים אלה, מתוך דגש על האופן שבו כוחות כלכליים ומעמדיים בעולם הניאו-ליברלי מטילים מצור מתהדק והולך על חיי הגיבורות שלה ומאיימים לרוקן אותם. ברומן הראשון שלה, "יריתי באמריקה" מ- 2023, עוקבת חכימי אחר חייה של גיבורה ישראלית ברילוקיישן בארה״ב המשתלבת בריטואל חברתי של ציד הנהוג במקום עבודתה.

דווקא היציאה אל ה״טבע״ מעורטלת מכל ממד חושי או יצרי, והמפגשים החוזרים ונשנים דוחקים את הגיבורה לעולם רפאי של חזרתיות מתכתית ומחוות סינתטיות: נדמה שהיא הולכת ומשתלבת בטקס חברתי המאיים על עצם אנושיותה, או לפחות מאלץ אותה לנקוט צעדים קיצוניים כדי להתבדל מהמנגנון המנהל את חייה. ״יריתי באמריקה״ התקבל בהערכה רבה על ידי המבקרים. חכימי זכתה בפרס ברנשטיין ב-2015.

צילום: סילאן דלאל

רועי חן (1980) פרץ אל תודעתו של קהל הקוראים הישראלי עם הספר השלישי שלו, הרומן הפיקרסקי ״נשמות״ (2020). גיבור הרומן, גרישה, מגולל בלשון דשנה וססגונית את מסכת גלגוליו מגוף אל גוף לאורך 400 שנים: החל בעיירה נידחת במזרח אירופה, דרך ונציה, מרוקו ואתרים נוספים – כשבכל פעם מוסר גרישה את עלילותיו בסגנון שונה ההולם את גלגולו הנוכחי. על המונולוג רב-העלילה הזה מרחפת רוחה הספקנית של אמו של גרישה, החוזרת ומסבירה כי בנה הוא שקרן ובטלן, ואפשר לחיות רק פעם אחת. אבל גרישה אינו נכון לקבל עליו את עריצותם של החיים המסויימים עד-כאב שנפלו בחלקו, והוא פורט אותם לחיים-הרבה במדיום היחיד שבו אפשר לו לעשות זאת – בספרות, ובמיוחד בז׳אנר הפוליפוני מכולם, הרומן.

ספרו הבא של חן, ״רעש גדול״ (2023) מתאר את מסעיהן המקבילים של שלוש נשים אל השקט, הלאה מן הרעש הגדול של זמננו. נוכח תשוקתו של גרישה אל העודפות ודברורה הקדחתני, מסתמן הרומן הזה כתשלילו האינטימי של קודמו, ואולי כתאומו המהורהר. בשני המקרים, רועי חן מגייס את עושרו הרב-קולי של הרומן לתיאורו של הניסיון האנושי לערער על אופיה ההרמטי של הזהות ולהבקיע את קליפתם של החיים ה״אמיתיים״ לעבר מה שאולי מסתמן שם בחוץ, מעבר למעגל האור של המוכר והמזוהה. בהיותו גם מחזאי פורה, המשמש זה שנים כדרמטורג של תיאטרון ״גשר״ חן מביא אל הספרות איכויות תיאטרליות מובהקות וטוען אותה בכישרונו הנדיר להמחיז את הדיבור החי בשטף סגנונותיו. חן זכה בפרס עגנון לשנת 2023.

צילום: פולינה אדמוב

כרמית סחר (1967) היא מדענית פעילה בתחומי הפיזיקה ומדעי המחשב. היא פרצה לזירה הספרותית ב-2020 עם רומן הביכורים ״תורת הקבוצות״ שהתקבל בהתלהבות רבה על ידי הביקורת. זהו רומן רחב יריעה, הפורש על פני יבשות ושנים את סיפור אהבתם הצעירה והמגששת של שני נערים.

אלכס, גיבור הרומן, הוא בן למשפחה יהודית-לונדונית – ״כבשה שחורה״ בקרב אחיו המחוננים, שאם שאפתנית מנצחת בגאון על התפתחותם. מידי קיץ נשלח אלכס אל בית דודתו בישראל, ושם הוא פוגש בארקדי. בין השניים מתלקחת אהבה המוצאת את ביטויה הראשון באלימות קשה, פורצת גבולות: זאת אהבתם של זרים ומהגרים, שקיומם תלוש ועקור מכוח הכבידה של הבית, המשפחה והלשון, וחירותם הנוודית מאפשרת להם מגע חסר עכבות עם סביבתם.

מתוך הכוחות האלה, האהבה הזאת, שאין לה שפה ואין לה מקום, בוערת במחתרת קטנה של טוטליות, שעוצמתה תעצב את חיי השניים לאורך שנים. כרמית סחר מביאה לספרות העברית תנופה סיפורית נדירה: היא מתנודדת בווירטואוזיות בין הגופני למטפיזי, בין תביעתה של התרבות לבין הכוחות הליבידינליים המפעפעים ללא מנוחה בסדקיה. במאות עמודיו, הרומן פורש את דיוקנו של עידן של עקירות ומעברים, ומתחקה אחר גלגוליה של התשוקה האנושית בתנאיו הלוחצים בעידן זה. ״תורת הקבוצות״ הוא פרק ראשון ביצירה מתהווה, בעלת היקף פרוסטיאני, שכבר הותירה חותם של ממש בספרות הישראלית.

צילום: דניאל פיקלני

ספר הביכורים של אילנה רודשבסקי (1965), ״טסקה״ (2022), בישר את פריצתה של סופרת מבטיחה במיוחד למרחב של הפרוזה הישראלית. הספר התקבל בהערכה רבה על ידי הקהל והמבקרים וזיכה את רודשבסקי בפרס ספיר לספר ביכורים.

״טסקה״ מגולל את סיפור הגירתו של זוג צעיר ממוסקבה בשנות השבעים של המאה הקודמת, מנקודת מבטה של בתם שהתבגרה. כתיבתה של רודשבסקי נמנעת ממלכודותיה של פוליטיקת הזהויות ואינה מִתְפַּקדת לשום מסדר אופנתי: בריאליזם סבלני ודק, חדור אירוניה, היא מביאה את סיפור ההגירה כסדרה של מעברים ומעתקים, שלמעשה אינה מסתיימת לעולם.

הפערים הבין-דוריים, המאבק על מקומו של הזיכרון והממדים הבדיוניים של ייצורו והנחלתו, וגלגוליו הרבים של בית, שמשעה שנעקר ממקומו הוא נידון לחיפוש מתמיד אחר יסודות – כל אלה מצטיירים במכחול עדין וללא שמץ פתוס. הבת, אדריכלית במקצועה, מבקשת גם היא בדרכה להתערב ולהתערות במרחב הישראלי ולפצח את צפניו; בעבודה במשרד לתכנון עירוני בירושלים היא נאבקת בנורמות התכנון המוניציפליות ובכך כמו מגלמת בממד נוסף את מהלכו המורכב של המהגר אל מרחב מקומי סבוך ורווי פרדוקסים. האם ובאילו תנאים בית הוא בכלל מן האפשר? ואיזה חלק במבנה המיועד צריך שיהיה מוקדש לרפאי העבר ולגעגועים שאינם מוצאים מנוחה כדי שיהיה ראוי למגורים? במיצוי נועז ומסקני של המהלך, הופכת ההגירה לביטוי הנוקב והשלם ביותר של ההווה הישראלי, על שלל המתחים והסתירות הנושאים אותו.

צילום: חנה נצר-כהן

יונתן שגיב (1979) ביסס את מעמדו בפרוזה הישראלית באמצעות סדרת ספרים שבמרכזה ניצבת דמותו של הבלש עודד חפר. עד כה ראו אור במסגרת הסדרה שלושה ספרים: "אין סודות בחברה" (2014), "דברים שהשתיקה יפה להם" (2017) ו"הצעקה האחרונה" (2020).

ספריו של שגיב נסמכים באופן מבריק על הקונבנציות הבלשיות הקלאסיות ובה בעת חותרים תחתן באורח מקורי, מתגרה ומעורר-מחשבה. כנגד המסורת הגברית של הז׳אנר ואופיים המרצין והמלנכולי של גיבוריו, מעצב שגיב גיבור הומו מוחצן, המוסר את ההתרחשויות בלשון עסיסית ורוויה ז׳רגון אוחצ׳י בלתי מתנצל.

במקביל מקפיד שגיב לעצב עלילות בלשיות מוקפדות ומשכנעות לעילא, כמיטב המסורת של הז׳אנר. המפגש בין עודד חפר לבין שדרות הכוח, שאליהן הוא מסתנן בחקירותיו כאאוטסיידר הפושט ולובש צורה בנשף המסיכות של החברה הישראלית, יוצר אפקט קומי עז. הרומנים של שגיב מתפקדים כקומדיות גינונים, המציעות תשקיף אירוני נוקב של התרבות המקומית, על הדחקותיה המוסכמות ושקריה המורגלים. ב-2022 ראה אור הממואר ״יש אנשים שמדברים ככה״, שבו עושה שגיב שימוש באירוע פיזי של אובדן קול כדי לגולל את סיפור התמודדותו עם זהותו-שלו במונחי היחסים בין היאלמות הקול והופעתו מחדש. שגיב מצליח לשזור בספר צנום זה סיפור אישי טעון ומסה רלוונטית על הפוליטיקה של הקול בעידן הנוכחי. הספר התקבל בהתרגשות רבה.

צילום: טל שחר